<h1>תניא רבתי סימן פ"ו</h1>
<h2>דף ל.</h2>
מצאתי בשם רבינו יואל הלוי ז"ל. שצריכין ליזהר שלא יקוצו הערבה לצורך הלולב הן עצמן מקרקעות של כותים, משום דגזלי ארעתא נינהו ובני נח הוזהרו על הגזל. רק ישכור הנכרי לקוצצן. כי היכי דליהוי יאוש בידיה דנכרי ושינוי רשות בידו. ומסתברא שאם ישראל יודע שהכותי קנה זה השדה שקוצץ ממנו הערבה, שיכול ליקח ממנו. וכן נמי הערבה הגדילה על הנהרות ועל האגמים של רבים מותר לקצוץ משם, לפי שחזקתן אינם גזולין. ומצאתי בשם הגאונים ז"ל. מעשה שנקצצה ערבה על ידי נכרים בשבת ויום ערבה חל להיות באחד בשבת. ושאלו למורי והתיר. מידי דהוה אכותי שהביא דורון לישראל, אם יש מאותו המין במחובר. לערב אסורין בכדי שיעשו. ומשום מצוה הבאה בעבירה ליכא, דלא שייך לומר כן כי אם לענין גזל. ואע"ג דגרסינן בירושלמי בפרק האורג [שבת פי"ג ה"ג] מצה שהוציאוה ברשות הרבים בשבת אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, מטעם מצוה הבאה בעבירה. הני מילי כשנעשית העבירה על ידי ישראל. אבל הכא כשהעבירה באה על ידי כותים לא הויא מצוה הבאה בעבירה.
<h2>דף מג:</h2>
תנן לולב וערבה ששה ושבעה. ערבה שבעה כיצד. יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת. ערבה שבעה. ושאר כל הימים ששה. אמר ליה אביי לרבא. מאי שנא לולב דעבדינן זכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדינן זכר למקדש. אמר ליה ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן לה זכר למקדש. לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין עבדינן ליה זכר למקדש. ושנו חכמים בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת. ואותו היום שבע פעמים. ירושלמי, [פ"ד ה"ג] זכר לירחו. כלומר כשם שהקיפו יריחו שבע פעמים כך היו מקיפין שבע פעמים את המזבח באותו היום של ערבה. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. ועכשיו מקיפין את התיבה. מצאתי בשם בעל היראים ז"ל. וצריך להקיף בכל יום את הארון או דבר אחר זכר להיקף המזבח כדתנן בכל יום היו מקיפים את המזבח וכו'. ומנהג פשוט בידינו שאין מקיפין כי אם ביום שביעי, וכן כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. ומנהגנו בכל ימות החג אחר תפלת מוסף לומר רהיט אחד של הושענא. יום ראשון אנא אזון. ויום שני כהושעת. וחוזרין חלילה עד יום שביעי. שאומר כל סדר הושענא כמו שכתוב בסדור של חג הסכות. אמנם אין מנהגנו להקיף באלו הימים כי אם ביום שביעי של ערבה כמו שכתבתי. וביום השביעי מקיפין שבע פעמים. ואומר ז' אלפא ביתין של הושענא שהם כנגד ז' הקפות שצריכין לעשות. ומנהגנו להוציא כל ספרי תורה שבבית הכנסת. ונותנן החזן ביד אנשים חשובים וזקנים שבבית הכנסת. ועומדין שם עם ספרי התורה סביב לדוכן שמשימין בו ספר תורה כשקורין בו. וכל הצבור מקיפין אותן כמו שהיו מקיפין את המזבח. ולמנהג הזה יש סמך בירושלמי דגרסינן התם. בכל יום ויום מקיפין את המזבח פעם אחת. כיצד דרך היקף הזבח. כל ישראל היו נוטלין לולביהן בידיהן הימנית ואתרוגיהן בידיהן השמאלית. ומקיפין הקפה אחת. ואותו היום מקיפין שבע פעמים. ניחא בזמן שיש מזבח. ובזמן שאין מזבח, חזן הכנסת עומד כמלאך ה' צבאות. וספר תורה בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח.
<h2>דף מד:</h2>
ואין מברכין על הערבה כמו שמברכין על הלולב, לפי שערבה מנהג נביאים הוא, ואין לברך על המנהג. ובשם בעל היראים ז"ל מצאתי שפירש מנהג נביאים הוא שלא לברך. אמר ר' אמי ערבה צריך שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ורב חסדא אמר רבי יצחק אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ומנהגנו שלא לצאת בערבה שבלולב. וכן כתב בעל עשרת הדברות ז"ל וכמה שיעורה, אמר רב נחמן שלשה בדי עלין לחין. רב ששת אמר אפילו עלה אחד בבד אחד סגיא. ולחומרא בעינן שלשה כהדס. ומצאתי בשם רבינו האי גאון ז"ל הלכה כרב ששת באיסורי בהדי רב נחמן. אלא שמכוער הדבר עלה אחד בבד אחד. אבל בשם רבינו חננאל ז"ל מצאתי שפסק כרב נחמן דבעינן שלשה בדי עלין לחים. וכל פסולי ערבה גזולה ויבשה פסולה. פסולין כמו כן לערבה דהושענא, דכתיב וערבי נחל. שתים. אחת ללולב. ואחת למקדש.
<h2>דף מו:</h2>
אמר רבי יוחנן אתרוג בשביעי אסור. בשמיני מותר. סוכה אפילו בשמיני אסורה. ואנן דאית לן תרי יומי, שמיני ספק שביעי אסורה. תשיעי ספק שמיני מותרת. וכן הלכתא. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל, אם חל שמיני ספק שביעי בשבת. אין לאוסרה למחר בתשיעי ספק שמיני משום הכנה דרבה, דלא שייך בה הכנה כי היכי דאמרינן גבי ביצה. דביצה איתכן בשבת. אבל האי מערב שבת איתכן.
וערבה שמקיפין בה לאחר מצותה. מצאתי שיש שאוסרין ליהנות ממנה לעולם. ואין לנהוג בה מנהג בזיון. דלא אמרי מנהג נביאים הוא אלא לענין ברכה שאין מברכין עליה. אבל בשם הר' אליעזר ממי"ץ ז"ל מצאתי שאותו היום אסור ליהנות בה לשורפה או לעשות ממנה שפודין לצלות בהן בשר, שהרי לכולי יומא איתקצאי. ודמי לאתרוג דאסרינן מהאי טעמא בשביעי ספק שמיני. ומנהג פשוט בידינו שקבלנו מאבותינו, לאחר שגמרו מצות הערבה ביום הושענא, כשיוצאין מבית הכנסת, כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מיטתו לחבוב מצוה. ומנהג כשר הוא.
